למה זה קורה שאנחנו מצליחים למשוך משהו לחיינו ואז מאבדים אותו שוב באותה מהירות?
אנחנו עובדים עם חוק המשיכה, מנסים לדמיין, להרגיש, אפילו לכתוב יומני תודה, ואז זה עובד. אבל פתאום, כאילו באותה הקלות, זה נעלם. זוגיות מתפוגגת, הזדמנות כלכלית מתפספסת, אנרגיה גבוהה נעלמת. למה זה קורה?
הסיבה נעוצה לא בכישלון של שיטת המשיכה, אלא במה שנמצא מאחוריה: הסטנדרטים שלנו. או יותר נכון, הסטנדרטים של העצמי הגבוה שלנו.
תארו לעצמכם שהחיים הם כמו מעלית. אתם יכולים ללחוץ על כל קומה שתרצו, אבל רק אם תאמינו שמגיע לכם להגיע לשם ותהיו מוכנים לחיות בקומה הזאת, המעלית באמת תעבור לשם. אחרת? היא תעלה לרגע, ואז תחזור לקומת הקרקע.
בואו נצלול אל תוך המשמעות של חיים מתוך סטנדרטים גבוהים, ונראה איך זה משנה הכול.
מי זה "העצמי הגבוה" ולמה הוא מצפה מאיתנו ליותר?
העצמי הגבוה הוא לא איזה רעיון מיסטי או רוחני במובן המעורפל. הוא פשוט הגרסה הכי מפותחת, שלמה ומדויקת שלנו.
זו לא דמות שמנותקת מאיתנו, אלא תודעה פנימית ש"רואה קדימה", מבינה מה באמת אנחנו מסוגלים להיות ומחכה שניישר קו.
כשאנחנו פועלים מתוך פחד, חוסר ביטחון או תחושת "זה מספיק טוב", אנחנו לא מאכזבים איזו ישות שמימית. אנחנו פשוט מתנתקים מעצמנו.
וכשהנתק הזה קיים, קורים שני דברים:
-
אנחנו לא מצליחים לשמור על מה שיצרנו בעזרת חוק המשיכה, כי משהו פנימי אומר "זה לא באמת אני".
-
אנחנו נמשכים שוב ושוב למצבים שגורמים לנו להתכווץ, מערכות יחסים רעילות, חוויות של דחייה, תסכול כלכלי, חוסר מימוש.
העצמי הגבוה שלנו לא יסתפק בגרסה בינונית של החיים שלנו, ולכן בכל פעם שניסינו למשוך משהו "גדול מדי" מבלי לשנות את הסטנדרטים, הוא פשוט לא החזיק.
חוק המשיכה מול החוק ההנחתי: ומה באמת מפעיל את המציאות?
שני מונחים מרכזיים שעולים הרבה בשיח הזה הם:
-
חוק המשיכה (Law of Attraction): הרעיון שאנחנו מושכים לחיינו את מה שאנחנו מרגישים וחושבים עליו לאורך זמן.
-
החוק ההנחתי (Law of Assumption): רעיון עמוק יותר, שלפיו המציאות מגיבה למה שאנחנו מניחים שהוא נכון לגבי עצמנו והעולם.
אם חוק המשיכה אומר "חשוב טוב – יהיה טוב", אז החוק ההנחתי אומר "הנח שאתה כבר אדם אחר – והעולם יתיישר עם זה".
אבל אף אחד מהם לא עובד באמת אם הסטנדרטים שלנו לא עולים. למה? כי אם נניח שמגיע לנו שפע, אבל נמשיך להישאר במערכות יחסים מתפשרות, במשרות שאנחנו שונאים, או בהרגלים שמקטינים אותנו, שום דבר לא יתייצב.
זה כמו ללבוש חליפה חדשה של הצלחה, אבל להיכנס איתה לבוץ כל בוקר. החיצוני והפנימי פשוט לא מסתדרים.
סטנדרטים פנימיים: איך להפסיק להאמין לסיפורים שמגבילים אותנו?
"אני כבר לא בגיל", "אין לי את הכסף לזה", "אני לא מספיק מוכשר", אלו משפטים שנשמעים לנו הגיוניים, אבל הם בעצם סדקים בתקרה של עצמנו.
סטנדרטים פנימיים לא נמדדים רק בשאיפות שלנו, אלא ביכולת שלנו לא לקנות את הסיפורים שמקטינים אותנו. העצמי הגבוה פועל מתוך הבנה שהכול אפשרי, גם אם כרגע זה לא נראה כך.
דוגמה פשוטה מהחיים: דמיינו שנפצעתם בגב והרופא אומר שכנראה תצטרכו ניתוח. אתם יכולים להניח שזו גזירת גורל, או שאתם יכולים לשאול "האם יש דרך אחרת?"
מי שחי מתוך סטנדרטים פנימיים גבוהים, לא מתכחש למציאות, אלא פשוט בוחר לא להיכנע לה.
כל פעם שאנחנו נכנעים ל"זה המצב שלי", אנחנו מתרחקים מהעצמי הגבוה. וכל פעם שאנחנו אומרים "אני לא יודע איך, אבל אני יודע שזה אפשרי" אנחנו מתקרבים אליו.
סטנדרטים חיצוניים: למה להפסיק להסתפק בקשרים, מקומות והרגלים שלא משרתים אותנו?
כמו המבחר מנות שיש לנו במסעדות, גם החיים מציעים לנו אינסוף אפשרויות, אבל רק אנחנו קובעים מה נזמין.
אם התרגלנו לאוכל בינוני, נחשוב שזה מה שיש. אבל אם יום אחד נאכל במסעדת שף, פתאום נגלה שיש רמות אחרות.
ככה זה גם עם אנשים, סביבות עבודה, ואפילו עם איך שאנחנו מדברים על עצמנו.
האם אנחנו מקיפים את עצמנו באנשים שמרימים אותנו, או באנשים שמורידים אותנו?
האם אנחנו עובדים בעבודה שמעוררת אותנו בבוקר, או אחת שרק מספקת תלוש?
כשאנחנו משנים את הסטנדרטים שלנו, אנחנו לא צריכים "להעיף" אנשים מהחיים, אלא פשוט להפסיק לתת תשומת לב למה שלא תואם את הרמה החדשה שלנו.
התודעה שלנו היא כמו מגנט: היא לא רק מושכת, היא גם מסננת.
וזה לא אכזרי. להפך. כשאנחנו עולים תדר, אנחנו מזמינים אחרים לעלות איתנו. מי שירצה – יפגוש אותנו שם.
דוגמה יומיומית: מה קורה כשמורה מפסיק להתמקד בתלמידים שמפריעים?
ניקח מורה בכיתה. רוב הזמן, הקושי שלו נובע מכך שהוא מתעסק באותם תלמידים שמפריעים. "שב במקום!", "תפסיק לדבר!", "תתנהג יפה!".
אבל מה קורה אם הוא פתאום מחליט להתרכז רק באלה שכן משתפים פעולה?
ברגע שהוא נותן תשומת לב, חיזוק ומיקוד למה שעובד, שאר הכיתה נמשכת לאנרגיה הזאת.
גם התלמידים ש"הפריעו", יתחילו לשנות את ההתנהגות שלהם בהתאם לאנרגיה הנוכחת בסביבה בה הם נמצאים.
כך בדיוק אנחנו צריכים לפעול בעולם. להפסיק "להילחם" במה שלא עובד, ופשוט להפסיק להזין אותו.
הפוקוס שלנו הוא המשאב הכי יקר שלנו. השאלה היא: על מה אנחנו משקיעים אותו?
מה קורה כשאנחנו דורשים יותר גם בעסק, בקריירה או בשיווק עצמי?
זה אולי המקום הכי מאתגר: לדעת להעריך את עצמנו גם כלכלית.
אם יש לנו עסק, אנחנו יכולים למשוך לקוחות רק לפי מה שאנחנו מאמינים שאנחנו שווים.
אם אנחנו חוששים לגבות מחיר גבוה, אם אנחנו מרגישים לא נעים למכור, אם אנחנו מתכווצים מול סירוב, אנחנו לא פועלים מתוך העצמי הגבוה שלנו.
העצמי הגבוה יודע שהוא מביא ערך, ולכן אין לו בעיה לבקש תמורה ראויה.
זה לא "חוצפה", זה איזון.
אז בפעם הבאה שאתם מרגישים מבוכה לבקש תשלום, לשדר ביטחון או להציע את השירות שלכם, תזכרו, זה לא האגו שמדבר. זו רק ההזמנה להיות מי שאתם באמת.
בסוף כל השיעורים, יש החלטה אחת פשוטה: לאן המעלית עולה?
אי אפשר לחיות חצי בחיים גבוהים וחצי בבינוניים. זה לא עובד לאורך זמן.
אם אנחנו רוצים שמציאות חיינו תשתנה באמת, לא רק ברגעים קצרים של התלהבות, אנחנו צריכים לבחור למי אנחנו נאמנים: להרגלים הישנים, או לעצמי הגבוה?
בכל החלטה קטנה, בכל שיחה, בכל בחירה, אנחנו לוחצים על כפתור במעלית.
והשאלה היא לא אם נצליח לעלות.
השאלה היא: האם נישאר שם?
סטנדרטים גבוהים זה לא פריבילגיה, זו אחריות
-
העצמי הגבוה שלנו יודע מה אנחנו מסוגלים להיות, הרבה לפני שאנחנו יודעים את זה בעצמנו.
-
חוק המשיכה וחוק ההנחתי עובדים רק כשאנחנו מוכנים לחיות לפי סטנדרטים גבוהים באמת.
-
כל סיפור פנימי שמגביל אותנו הוא הזדמנות לבדוק האם אני מאמין לזה, או שאני בוחר אחרת?
-
מה שלא תואם את הרמה החדשה שלי, פשוט יפסיק למשוך אותי.
-
להעלות סטנדרטים זה לא להפוך לאנשים אחרים, זה להפוך לגרסה הכי שלמה שלנו.
