מה אם נאמר לכם שאחת מהתובנות הכי עמוקות והכי מטלטלות שקיימות לגבי שורשי האנטישמיות, אותו רגש חזק, עקבי ורב-שנים שכוון כלפי העם היהודי, לא מגיע מספר היסטוריה, לא ממאמר אקדמי, ואפילו לא מהתנ"ך או ממקורות תורניים אחרים, אלא דווקא מתוך ספר מדע בדיוני שנכתב לפני יותר משבעים שנה?
זה נשמע אולי מופרך, אבל כאשר מעמיקים ברעיונות של קץ הילדות מאת ארתור סי. קלארק, מבינים שיש שם משהו שהוא הרבה מעבר לסיפור על חייזרים ואנושות. זה ספר שמחזיק בתוכו משל אוניברסלי, עוצמתי, ולטענת יוצר הסרטון המדובר, גם רלוונטי מאוד לשאלה הכואבת: למה שונאים אותנו כל כך?
בואו נצלול לעומק הספר, נבין מה המסר שלו, ונראה איך כל זה מתקשר לאנטישמיות, מהעבר הרחוק ועד להווה הבוער.
קיצור עלילה: איך הכל מתחיל
הספר קץ הילדות נכתב בשנת 1953, תקופה שנחשבת בעיני רבים לתור הזהב של המדע הבדיוני. העלילה מתרחשת בעתיד הלא-רחוק (מנקודת המבט של שנות החמישים), סוף המאה ה־20, כשעל האנושות מרחף איום של מלחמת עולם שלישית, גרעינית והרסנית במיוחד. הרגע שבו נראה שכבר אין מוצא, שהכול עומד לקרוס, מתרחש נס, או לפחות כך זה נראה.
פתאום, ללא התראה מוקדמת, מופיעים מעל הערים הגדולות של כדור הארץ כלי טיס לא מזוהים, חלליות ענק שצפות מעל ראשי האנשים. מתוכן משדרים החייזרים מסר ברור: הם הגיעו לעצור את האנושות מהשמדתה העצמית ולמנוע את קץ העולם. נשמע מוכר? אולי כמו מלאכים מהשמיים או התגלות אלוהית רגע לפני סוף?
והנה, בתוך זמן קצר, ה"אורחים מהכוכבים" מצליחים להביא שלום עולמי. אין יותר מלחמות. המחלות נרפאות, המדע פורח, אמונות טפלות נעלמות, והמון סבל מתפוגג. האנושות נכנסת לעידן חדש, עידן של שפע, של הארה, של בריאות ושל אחווה בין העמים. נשמע כמו גן עדן. אבל יש טוויסט.
למה הם מסתתרים?
החייזרים, שמכונים "שליטי-העל" (The Overlords), לא מוכנים להראות את פניהם. הם משוחחים עם נציגי האנושות רק מאחורי מסכים או פרגודים. אין תמונה, רק קול. הם מסרבים להסביר מדוע, ורק אומרים: "אתם עוד לא מוכנים לראות אותנו. רק עוד 50 שנה נוכל להתגלות בפניכם".
התגובה האנושית צפויה. סקרנות, תסכול, חשדנות. למה להסתתר אם אין לכם מה להסתיר? אבל יש להם סיבה טובה ואנחנו נבין אותה עוד רגע.
המתנה של 50 שנה וההתגלות שמזעזעת את העולם
חולפות חמשה עשורים. העולם כולו מוכן ומזומן לרגע הגדול. יש חגיגות, אירועים, תלבושות, מוזיקה, כולם יוצאים לרחובות לראות את "המלאכים מהשמיים" שהביאו להם שלום. ואז, מתוך החללית, יוצאים סוף סוף החייזרים… ופה מגיע השוק הגדול.
הם נראים בדיוק כמו הדמות הנוצרית הקלאסית של השטן: עור אדום, קרניים, רגלי תיש, כנפיים פרושות, זנב מחודד. כלומר – לא דומה, אלא זהה כמעט לציורים שתלויים בכנסיות ובספרים מימי הביניים.
איך יכול להיות? איך יכול להיות שהיצורים הכי טובים, הכי מוסריים, הכי מושיעים, ייראו כמו השטן בהתגלמותו?
הילדים, אגב, לא מפחדים בכלל. בשבילם אין קשר בין המראה לבין רוע. הם גדלו בתקופה אחרת – תקופה בלי פחדים דתיים ישנים, בלי מיתולוגיות שטניות. לעומת זאת, המבוגרים מזועזעים. הם חווים קריסת מציאות.
וזה בדיוק הרגע שבו מתגלה האמת הגדולה של הספר.
הנמשל: האנושות לא בשלה לראות את האמת
המסר כאן חד וברור. הדמות השטנית, שהייתה בתודעה של בני האדם במשך דורות, היא בעצם שיקוף הפחדים שלהם מהלא נודע, מהשונה, מהמאיים על הסדר הקיים. שליטי-העל לא באמת שדים, הם לא באו להשמיד, הם באו לגאול. אבל כדי שנוכל לראות אותם כמות שהם, היינו צריכים לעבור תהליך. תהליך של ניקוי מנטלי, של חידוש רוחני.
זהו ה"קץ הילדות" האמיתי, לא של ילדים פיזיים, אלא של האנושות כולה. האנושות הייתה צריכה להתבגר, להתעלות מעל הדימויים הפרימיטיביים של רוע וטוב, של שטן ומלאך, ולהבין שמראה חיצוני אינו קובע את המהות.
והקשר לאנטישמיות? הנה הוא מגיע
במהלך ההיסטוריה הנוצרית, ואף מעבר לה, העם היהודי תויג שוב ושוב כדמות שטנית. אנחנו הואשמנו בקשר עם השטן, בכישוף, ברצח פולחני של ילדים נוצריים, בהרס העולם. היהודים היו "בני השטן", "קט השטן", וכל זאת למרות או אולי בגלל שהם נשאו איתם את מסר התורה, המוסר, והאחריות הדתית. ככל שהיהודים נשארו נאמנים לתורתם, כך גדלה השנאה כלפיהם.
למה? אולי בגלל שהקיום היהודי מאתגר את המבנים הרוחניים והתרבותיים של סביבתו. התורה דורשת מוסר, מחויבות, עבודה פנימית. היא לא מסתדרת עם תרבות שמקדשת את "כוחי ועוצם ידי", את השחרור המיני המוגזם, את החומרנות והאגו.
במובן הזה, העם היהודי, כמו שליטי-העל, נתפס כאיום לא בגלל שהוא באמת מאיים, אלא כי הוא מערער את הנחות היסוד של אחרים. הם נתפסים כמי שבאים "להרוס את הסדר הקיים", כשהאמת היא שהם באים להביא אור אחר, תובנה אחרת, דרך אחרת לחיות.
הרב זקס והווירוס המשתנה
הרב יונתן זקס ז"ל הגדיר אנטישמיות כווירוס. לא וירוס ביולוגי, אלא תרבותי. בכל דור הוא לובש צורה אחרת. פעם דתי, פעם גזעני, פעם פוליטי, פעם אנטי־ציוני. אבל השורש נשאר אותו שורש, שנאה כלפי מי שמאתגר את המוסכמות.
פעם זה היה בגלל ש"הרגנו את ישו", אחר כך בגלל שאנחנו "גזע נחות" שמאיים על "הטוהר הארי", והיום זה בגלל שישראל היא "מדינה קולוניאליסטית", "כובשת", או "מדינת אפרטהייד". האמת לא באמת משנה. הטענה תמיד משתנה, הרגש הבסיסי נשאר.
איום שהוא בעצם בשורה
וכאן מופיעה התובנה העמוקה ביותר: אולי האנטישמיות לא נובעת רק משנאה רגשית עיוורת, אלא מתגובה עמוקה, גם אם לא מודעת, למסר שהתורה היהודית מייצגת. אולי העולם מפחד מהמהפכה הערכית שהעם הזה נושא עליו. אולי הקיום שלנו מאיר אור חזק מדי, שמבליט את החושך.
כמו שבספר של קלארק, אנשים פירשו את המלאכים כשטנים כי לא יכלו לשאת את המראה, כך גם בעולם האמיתי, ייתכן שהמסר של היהדות נתפס כמאיים, רק בגלל שהאנושות עדיין לא "בשלה לראות אותו".
מה עושים עם כל זה?
קודם כל, לא מתכחשים. לא מנסים לרצות. לא מתנכרים לתורה כדי למצוא חן. להפך. כמו שלשליטי-העל היה תפקיד ברור, גם לנו יש שליחות: להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". כלומר, להביא לעולם ברכה, מוסר, אור, הבנה, ולשמש דוגמה, לא בכוח הזרוע, אלא בכוח הרוח.
התפקיד הזה דורש גם מאיתנו עבודה: נאמנות לערכים שלנו, חיבור עמוק לקדוש ברוך הוא, לקיום מצוות, לחשיבה מוסרית, ולחיים של אמת. רק אז נוכל באמת לגלם את מה שהיינו אמורים להיות: לא השטן, אלא המלאך.
