האם אפשר לרפא את בלוטת התריס גם לאחר הסרה שלה? סיפור שגורם לחשוב מחדש

לפעמים אנחנו שומעים סיפור שמפסיק אותנו באמצע המירוץ. כזה שגורם לנו לעצור, להנמיך את הווליום של היום־יום ולשאול שאלה פשוטה: איך זה ייתכן?
היא עברה ניתוח להסרת בלוטת התריס. שלושים שנה של תלות בתרופות. ואז… בלי בלוטה, בלי תרופות – בדיקות מושלמות.
והגוף? מתפקד כאילו כלום לא חסר.
אבל כדי להבין איך זה קרה, צריך לחזור הרבה אחורה. הרבה מעבר לרופאים, לניתוחים, לבדיקות דם. צריך לחזור למקום שבו הקול שלה הפסיק להישמע.

זה התחיל בגידול – אבל זו לא באמת הייתה הבעיה

בקיץ 2021 היא גילתה גידול סרטני בשד.
לא גידול גדול, לא שלב מתקדם, אבל מספיק כדי לגרום לה לעצור.
חצי שנה קודם חברה נתנה לה ספר של ד"ר ג'ו דיספנזה. היא כבר התחילה לתרגל מדיטציות, אבל כמו שרובנו עושים דברים “טובים” – באחר צהריים פנוי, בלי לחץ, בלי התחייבות.
כשהגידול הופיע, היא החליטה להיכנס בזה בכל הכוח.
ארבעה שבועות חלפו בין האבחון לניתוח, ובזמן הזה – היא התמידה במדיטציה יום־יום. בלי לפספס.
לא כמשימה, אלא כהחלטה.
כשהגיעה לניתוח, הבדיקה הראתה שהגידול הצטמצם ב-50%.
כן, חמישים אחוז.
אבל במקום להתרווח על הספה ולהגיד “וואו, זה עבד” – היא שאלה את עצמה: למה זה קרה לי בכלל?

הגוף זוכר – גם את מה שאנחנו ניסינו לשכוח

אנחנו רגילים לחשוב שהעבר מאחורינו. הוא לא. הוא שוכב לנו בגוף. בשקט. כמו זיכרון שאי אפשר למחוק.
היא סחבה עייפות כרונית, בעיות עיכול, תחושת חולשה כללית. ואז – בלוטת התריס הוסרה.
שלושים שנה של תרופות, ניסיונות להרגיש “נורמלית”. בלי הצלחה.
ומה היא גילתה במדיטציות? שהגרון, האזור שבו הייתה הבלוטה, פשוט חסום. לא פיזית – אנרגטית. כאילו משהו עצר את הזרימה. משהו ישן. משהו עמוק.
וזה לא היה רק ניתוח. זו הייתה שתיקה.

כשמילים שלא נאמרו הופכות למחלה

יש שתיקות שבונות קירות. כאלה שעוטפות אותנו חזק מדי. והיא שתקה. מגיל צעיר מדי.
היא נחשפה. היא נפגעה. על ידי אבא שלה. והדרך לשרוד? לא להיראות. לא להשמיע קול.
אז גם כמבוגרת – היא המשיכה לשתוק. גם אם אף אחד כבר לא איים עליה.
היא חשבה שהיא לא משקרת, אז היא בסדר. אבל ד"ר ג'ו זרק משפט אחד ששינה הכול: “אם יש בעיה בצ’אקרה החמישית – תגידו את האמת.”
וזה היה הרגע שהיא הבינה: לא לשקר זה לא מספיק. צריך לדבר. צריך להוציא.

לפעמים צריך לדחוף את האנרגיה בכוח

היא ניסתה לעקוף את הצ’אקרה הזאת במדיטציות. מי לא היה עושה את זה? זה כואב שם.
אבל אז היא הפסיקה לברוח. התחילה לנשום לתוך הגרון. לדחוף את האנרגיה. לעשות את זה באמת.
בלי טריקים. בלי קיצורי דרך.
היא עשתה את מדיטציית “ברכת מרכזי האנרגיה” שוב ושוב.
והמשהו הזה – נפתח. התנועה חזרה. משהו השתחרר.
היא הרגישה יותר טוב. והיא לא הבינה עד כמה. עד שקרה הבלתי נתפס.

היא הפסיקה את התרופות… ולא קרה כלום. בעצם, קרה הכל.

נגמרה לה התרופה. והיא לא חידשה אותה.
ולא קרה שום דבר רע. להפך. היא הרגישה חזקה, נינוחה, חיה.
היא הלכה לעשות בדיקות דם, סתם ככה. והרופא? התבלבל. כעס. שאל איך היא בכלל חיה בלי תרופה.
אבל הבדיקות אמרו את האמת: הערכים שלה היו לא סתם תקינים – מצוינים.
בלי בלוטת תריס. בלי תרופות. עם תודעה חדשה.
המדע שתק. כמו הגוף שלה פעם.

יש עוד מישהי שבלוטת התריס שלה… פשוט חזרה?

באותו אירוע בלונדון, עוד מישהי בקהל קמה.
גם לה הסירו את בלוטת התריס.
אבל כשעשו לה אולטרסונוגרפיה – הרופא פשוט הפיל את המכשיר וברח מהחדר.
הבלוטה שם. חזרה.
אז אולי זה לא קסם. אולי זו תודעה.
אולי הגוף יודע לשחזר את עצמו – כשהלב מסכים לשחרר.

היא לא מחכה יותר לאישור מהרופא או מהעולם

היא לא מגדירה את עצמה לפי עבר, לפי טראומה או לפי תוצאות בדיקות.
זה לא “מקרה מיוחד”. היא לא “תוצאה יוצאת דופן”.
וכשנתנה לקול שלה לחזור – גם הגוף הגיב.
אז אולי זה הזמן לשאול את עצמנו:
מה אנחנו עדיין לא אומרים?
ואיזה חלק בגוף שלנו מנסה לומר את זה בשבילנו?