האם אוטיזם באמת יכול להיעלם? הסיפור שלנו מוכיח שכן

החיים לא תמיד מסתדרים כמו שציפינו. אנחנו עושים תוכניות, בונים ציפיות, ואז בום, משהו משנה את כל התמונה. עבור ההורים של טימותי וג’יימס מקדרמוט, החיים היו אמורים להיות רגילים. שני ילדים, משפחה מאושרת, שגרה כמו כולם. רק שאצלם, מהרגע הראשון, שום דבר לא היה רגיל. שני הבנים שלהם אובחנו עם אוטיזם, והשגרה הפכה למסע הישרדות יומיומי. אבל יום אחד, הכול השתנה. הם אומרים שזה היה נס. אחרים יגידו שזה צירוף מקרים. ומה דעתכם? בואו נתחיל מהתחלה.

תינוק שלא ישן זה מאתגר. תינוק שלא ישן חמש שנים זה סיוט

טימותי לא היה כמו תינוקות אחרים. הוא לא היה סתם תינוק שלא ישן בלילה. הוא היה תינוק שלא ישן, נקודה. חמש שנים של חוסר שינה, בכי בלתי פוסק, ותחושת חוסר אונים מוחלטת. הרופאים בדקו אותו, חיפשו בעיות רפואיות, אבל לא מצאו כלום. "תינוק בריא," הם אמרו. ההורים שלו הסתכלו עליהם ורצו לצרוח: "בריא? אתם ישנים בלילה? כי אנחנו לא!"

כשסוף סוף נרדם, הבית נכנס לכוננות חירום. אף אחד לא זז, אף אחד לא נושם. כל רעש קטן עלול להעיר אותו, ואז הלילה הלך. אם הוא היה מתעורר, זה לא היה התעוררות רגילה. זה היה כמו אזעקת חירום. הוא היה צורח, רץ בבית, ולא מזהה את ההורים שלו. אם אמא שלו ניסתה לגשת אליו, הוא היה מסתכל עליה כאילו היא מפלצת. שום דבר לא היה הגיוני.

הוא גם לא ישב רגע אחד במקום. ארוחת ערב? לא קיימת. הוא רץ מסביב לשולחן בזמן שלעס ביסים קטנים על הדרך. אם רצו ללמד אותו לספור, זה היה תוך כדי ריצה בגינה. הוא היה עולה למעלה, הם שואלים אותו שאלה, והוא היה עונה כשהוא רץ חזרה. ככה הוא למד. ככה הם חיו.

וכשחשבנו שהחיים לא יכולים להיות יותר מסובכים, הגיע ג’יימס.

עוד ילד. עוד אבחון. עוד כאוס

כשהמשפחה גילתה שהם מצפים לילד נוסף, כולם אמרו: "אין סיכוי שיהיה לכם עוד תינוק שלא ישן. זה לא קורה פעמיים." נחשו מה? זה קרה פעמיים.

בהתחלה, ג’יימס נראה רגוע יותר. אבל אז, בגיל 18 חודשים, התחילו לצוץ סימנים. הוא הסתובב במעגלים, נופף בידיים, ובהדרגה הפסיק לדבר. כשהחליפו לו חיתול, הוא היה מנפנף באצבעות כמו מאוורר קטן. בהתחלה, זה נראה כמו מוזרויות חמודות, אבל לא משהו שמדאיג באמת.

עד שהוא הפסיק להסתכל על אנשים בעיניים. עד שהוא לא הסכים לאכול שום דבר עם מרקם קצת שונה. אם היה גוש קטן באוכל שלו, הוא היה נחנק ומקיא. כל דבר שלא היה בדיוק כפי שהוא הכיר, פשוט לא נכנס לפה.

ההורים לא שמו לב לכל הסימנים. הם היו עסוקים מדי בלנסות לשרוד. אבל אז הגיע הרגע שבו מישהי זרה זרקה להם הערה ששינתה הכול.

"לא ידעתם שהוא אוטיסט?"

הם לא גילו את האבחון של ג'יימס לבד. זה קרה כמעט במקרה. קלינאית תקשורת שהגיעה לעבוד עם טימותי הסתכלה על ג'יימס, ששיחק עם רכבות, וזרקה לאוויר: "איזה קטע, ילדים אוטיסטים מתים על רכבות."

האמא הסתכלה עליה: "סליחה, מה?"

"כן, ברור," היא ענתה כאילו מדובר בעובדה ידועה. "לא ידעתם שהוא על הספקטרום?"

הם לא ידעו. הם היו בטוחים שהם פשוט מגדלים ילד עם הרגלים קצת מוזרים. אבל באותו רגע, כל החלקים התחברו. בדיקות מהירות הובילו לתוצאה חד משמעית: טימותי עם אספרגר, ג’יימס עם אוטיזם קלאסי. שני ילדים, שתי אבחנות. וההורים? בהלם מוחלט.

האם יש לזה מוצא?

האם חייתה שנים בתוך כאוס בלתי נגמר. היא הרגישה לכודה בתוך עולם שבו היא רק מטפלת, מתמודדת, שורדת. היא פחדה שאם הרשויות יגלו כמה היא מותשת, הם ייקחו ממנה את הילדים.

ואז, יום אחד, היא ישבה מול הטלוויזיה וצפתה בתוכנית ליום האם. אמהות דיברו על ההצלחות של הילדים שלהן. היא הסתכלה על המסך והרגישה איך היא מתרסקת מבפנים.

היא שאלה את אלוהים: "למה עשית להם את זה?" והתשובה, לדבריה, הגיעה ברגע: "אני כבר עשיתי את זה."

היא לא ידעה איך, אבל משהו בה השתנה. פתאום, היא האמינה שיהיה בסדר.

אמונה יכולה לשנות מציאות?

כשהיא גילתה את אנדרו וומאק, מטיף נוצרי שדיבר על ריפוי ניסי, היא הרגישה שהיא חייבת להקשיב. הוא דיבר על אנשים שחוו ריפוי מלא ממחלות בלתי ניתנות לריפוי.

הם הגיעו לכנס של וומאק. עמדו בתור כדי לקבל ברכה. ואז, בדיוק כשהגיע תורם, ההפסקה נגמרה. זה היה הרגע שבו היא הבינה שהיא לא הולכת לוותר.

פתאום, מישהו מצוות הכנס הבחין בהם והכניס אותם פנימה. וומאק הניח ידיים על הילדים, הסתכל עליהם ואמר:

"אני מגרש את האוטיזם בשם ישוע."
"הילדים האלו בריאים."
"אתם עכשיו הורים לילדים נורמליים."

וזהו.

מה קרה אחר כך?

המשפחה חזרה הביתה. בדרך, הם עצרו לאכול. ואז קרה משהו שלא קרה מעולם:

ג’יימס, הילד שלא סבל אוכל מוצק, הסתכל על אחיו ושאל: "מה זה?"

"חטיפי עוף."

הוא לקח חתיכה, הכניס לפה, אכל וביקש עוד.

הלילה ההוא היה הלילה הראשון שבו ישן רצוף.

ואז הגיעו השינויים האמיתיים. תוך כמה חודשים, ההתנהגות של ג’יימס השתנתה לגמרי. הוא התחיל לשחק עם ילדים אחרים. תקשר. תפקד באופן רגיל.

המשפחה לקחה את הילדים לבדיקה חוזרת. הרופאים נדהמו. שניהם כבר לא ענו לקריטריונים של אוטיזם. האבחנות נמחקו מהרשומות הרפואיות.

האם זה היה נס? או משהו אחר לגמרי?

המשפחה מאמינה שהם חוו ריפוי אמיתי. המדע יתקשה להסביר את זה. אז מה זה באמת היה? כל אחד יחליט לעצמו.