כולנו גדלנו על התחושה שהידע האנושי הולך ומצטבר. ספרים נוספים למדפים, קבצים מצטברים בענן, ויקיפדיה מתרחבת בלי סוף. אבל אם נעצור רגע ונחשוב לעומק, נגלה סיפור הרבה פחות נוח. ההיסטוריה מלאה בידע שנעלם, נמחק, נשרף, או פשוט שקע בשתיקה. רעיונות מתקדמים, טכנולוגיות מפתיעות, תובנות פילוסופיות ורפואיות שהיו כאן ונעלמו כאילו לא היו. לפעמים במקרה, לפעמים מתוך אינטרסים ברורים. למה הידע העתיק נעלם? איך זה קרה? מספריית אלכסנדריה ועד קבצים דיגיטליים שנעלמים גם היום, והאם יש באמת דבר כזה שתיקה היסטורית מכוונת.

ספריות כזיכרון האנושי וכמה קל למחוק אותו

כשאנחנו חושבים על ידע עתיק, הדימוי הראשון שעולה הוא ספריות. לא סתם. ספרייה היא הרבה יותר ממדפים עם ספרים. היא הזיכרון הקולקטיבי של תרבות שלמה. בעולם העתיק, ספריות היו מרכזי כוח, לא רק אינטלקטואלי אלא גם פוליטי ותרבותי. הדוגמה הידועה ביותר היא ספריית אלכסנדריה, שנחשבת עד היום לסמל האולטימטיבי של חורבן הידע.

ספריית אלכסנדריה לא הייתה רק מקום לשמירת ספרים. היא הייתה פרויקט שאפתני שנועד לאסוף את כל הידע האנושי הידוע. מגילות מפילוסופיה, מתמטיקה, אסטרונומיה, רפואה, הנדסה, שירה ומיתולוגיה. יש עדויות לכך שידע מדעי מתקדם מאוד היה שמור שם, כולל חישובים אסטרונומיים מדויקים ותובנות רפואיות שקדמו לזמנן. ואז הגיע החורבן. לא אירוע אחד ברור, אלא סדרה של פגיעות, שריפות, הזנחה והחלטות פוליטיות. חלק מקרי, חלק מכוון, וחלק פשוט תוצאה של אדישות.

קל לנו לחשוב על זה כטרגדיה חד פעמית, אבל האמת היא שזה קרה שוב ושוב. גם בית החוכמה בבגדד, מרכז ידע אדיר של העולם המוסלמי בימי הביניים, הושמד במהלך הפלישה המונגולית. מגילות וספרים הושלכו לנהר החידקל עד שהמים, כך מספרים, השחירו מדיו. כשאנחנו משווים את זה לחיים שלנו היום, זה קצת כמו לדמיין שכל השרתים של האינטרנט העולמי נמחקים ביום אחד. לא רק פוסטים ותמונות, אלא מחקרים, פטנטים, היסטוריה, זיכרונות.

העניין המטריד הוא שלא צריך מלחמה גדולה כדי למחוק ידע. מספיק חוסר תחזוקה, שינוי שלטון, או החלטה שידע מסוים כבר לא חשוב. כמו קבצים ישנים שאנחנו לא מגבים כי נדמה לנו שתמיד יהיה זמן. לפעמים אין.

אש, מלחמה וכאוס ככוחות שמוחקים תרבויות

מלחמות הן אולי האויב הברור ביותר של הידע. כשיש רעב, אלימות ופחד, ספרים נראים מותרות. אבל ההרס שהמלחמות יוצרות לא נגמר בבניינים ובחיים אנושיים. הוא חודר עמוק אל הזיכרון התרבותי. שריפות לא מבדילות בין ספר מתכונים למגילת ידע רפואי נדירה. הכול נשרף באותה קלות.

במהלך ההיסטוריה, אינספור מרכזי ידע נהרסו אגב מלחמות. לא תמיד מתוך כוונה למחוק ידע, אלא כי הוא פשוט היה שם. לפעמים דווקא הייתה כוונה ברורה. השמדת ספרים נתפסה כדרך למחוק זהות של עם או תרבות. אם אין לך היסטוריה כתובה, קל יותר לשלוט בך, לשכתב את הסיפור, ולהציג מציאות חדשה.

וזה לא נגמר בעבר הרחוק. גם במאות האחרונות, במהלך מהפכות, מלחמות עולם ומשטרים טוטליטריים, הושמדו ספריות וארכיונים. לפעמים מתוך אידיאולוגיה, לפעמים מתוך פחד ממה שהידע יכול לחשוף. הידע, מסתבר, הוא כוח. וכמו כל כוח, הוא מפחיד.

שתיקה היסטורית מכוונת מי מחליט מה יישמר ומה יישכח

לא כל ידע נעלם בשריפה דרמטית. לפעמים הוא פשוט מושתק. כאן אנחנו נכנסים לאזור הרבה יותר מורכב ומטריד. שתיקה היסטורית מכוונת היא תהליך שבו ידע לא מושמד פיזית, אלא נדחק הצידה, לא מועתק, לא נלמד, לא מוזכר. עם הזמן, הוא נעלם כמעט באותה מידה.

מי מחליט מה נכנס לספרי ההיסטוריה ומה לא? לרוב אלה מי שמחזיקים בכוח. שליטים, מוסדות דת, אליטות תרבותיות. ידע שסותר נרטיב רשמי, מאיים על סמכות, או מציג אלטרנטיבה מסוכנת, נוטה להיעלם. לא תמיד בצו מפורש, אלא דרך מנגנונים עדינים יותר. הפסקת העתקה של כתבים, אי הכללה בתוכניות לימוד, זלזול אקדמי.

חלק מהידע הנשי, למשל בתחום הרפואה והלידה, הושתק במשך מאות שנים עם עליית הרפואה הממסדית הגברית. לא כי הוא לא עבד, אלא כי הוא לא השתלב במבנה הכוח. גם כאן אנחנו רואים איך ידע יכול להיעלם בלי אש ובלי מלחמה, רק דרך שתיקה מתמשכת.

חומרים, טכנולוגיה וזמן האויבים השקטים של הידע

לפעמים אין קונספירציה ואין רוע. יש פשוט זמן. ידע עתיק נכתב על חומרים שלא נועדו לשרוד אלפי שנים. גם אם אף אחד לא רצה להשמיד את הידע, הוא פשוט התפורר.

הטכנולוגיה משפיעה כאן בצורה דרמטית. תרבויות שכתבו על אבן השאירו אחריהן יותר עקבות מאשר כאלה שכתבו על חומרים מתכלים. אבל גם אבן נשחקת. והאירוניה הגדולה היא שגם הידע הדיגיטלי שלנו, שנראה לכאורה נצחי, שברירי מאוד. קבצים בפורמטים ישנים, דיסקים קשיחים שלא נקראים יותר, שרתים שנסגרים. בלי תחזוקה והעברה מתמדת, גם הידע של המאה העשרים ואחת עלול להיעלם.

אפשר להשוות את זה לאלבום תמונות בטלפון. אם לא נגבה, אם נחליף מכשיר בלי להעביר נתונים, הזיכרונות פשוט ייעלמו. לא כי מישהו רצה, אלא כי לא חשבנו קדימה. כך בדיוק קרה לידע עתיק רב. הוא היה שם, אבל לא הועבר לדור הבא בזמן.

הידע שלא התאים לעולם החדש ואיך קדמה מוחקת עבר

כשהעולם משתנה, גם הידע משתנה. לפעמים אנחנו נוטים לזלזל במה שקדם לנו. מדע מודרני, למשל, נבנה לא פעם מתוך דחייה של ידע עתיק שנתפס כלא מדויק או מיסטי. אבל בתוך הידע הזה היו גם תובנות עמוקות שנזנחו יחד עם השאר.

המהפכה המדעית באירופה הביאה קפיצה אדירה קדימה, אבל גם מחקה לא מעט ידע קודם. חלק מהכתבים העתיקים לא תורגמו, לא נלמדו, או נחשבו ללא רלוונטיים. רק מאות שנים אחר כך, חוקרים גילו שבתוך הטקסטים האלה הסתתרו רעיונות מתקדמים להפליא.

ביומיום זה דומה לזריקת חפצים ישנים כי קנינו חדשים. לפעמים אנחנו זורקים גם משהו שעוד יכול היה לשמש אותנו, רק כי הוא לא נראה עדכני. כך ידע עתיק, שלא התאים לשפה, לשיטה או לאידיאולוגיה החדשה, פשוט נעלם.

ומה קורה היום האם אנחנו חוזרים על אותה טעות

קל לחשוב שכל זה שייך לעבר. אבל האמת היא שהידע ממשיך להיעלם גם היום. מסמכים מסווגים שלא נפתחים, ארכיונים שנשרפים במלחמות מודרניות, קבצים דיגיטליים שנמחקים בהחלטה אדמיניסטרטיבית. לפעמים בשם הביטחון, לפעמים בשם הפרטיות, ולפעמים פשוט כי זה לא משתלם כלכלית לשמור.

אנחנו חיים בעידן של עודף מידע, אבל גם של שבריריות קיצונית. אם ספק ענן קורס, אם מדינה מחליטה לחסום גישה, אם פורמט מתיישן, הידע נעלם. ההבדל הוא שהיום זה קורה בשקט, בלי עשן ובלי דרמה. לחיצה על כפתור, והכול איננו.

השאלה הגדולה היא האם למדנו משהו מהעבר. האם אנחנו מבינים שידע הוא משאב שדורש הגנה, תחזוקה ושקיפות. או שאנחנו ממשיכים להאמין שהכול מגובה איפשהו, שמישהו אחר דואג לזה.

אז מה באמת חשוב לזכור כשמדברים על חורבן הידע

• ידע לא נעלם רק בגלל אסונות דרמטיים. הוא נעלם גם דרך שתיקה, הזנחה ושינויים תרבותיים שקטים.

• ספריות וארכיונים הם לא מותרות. הם הזיכרון הקולקטיבי שלנו והבסיס ליכולת שלנו להבין מי אנחנו.

• מי שמחזיק בכוח משפיע על מה שיישמר ומה שיישכח, לפעמים בלי שנרגיש בזה בכלל.

• גם ידע דיגיטלי שברירי מאוד ודורש תחזוקה, גיבוי ומחשבה ארוכת טווח.

• העבר מלא בידע שלא התאים לזמנו ונזנח, אבל יכול להיות רלוונטי מאוד גם היום.

• האחריות על שמירת הידע לא שייכת רק להיסטוריונים ולספרנים. היא שייכת לכולנו.

אם נזכור את כל זה, אולי נוכל לעצור לרגע לפני שאנחנו מוחקים, מתעלמים או שותקים. כי כל פיסת ידע שנעלמת היא חלון שנסגר על האפשרות להבין טוב יותר את העולם ואת עצמנו.