כמה פעמים יצא לנו לעצור ולהקשיב לעצמנו? באמת להקשיב. לא לרשימת המטלות, לא לחשבון החשמל שעדיין מחכה, לא לקול שאומר לנו "שכחת משהו" כשאנחנו עוזבים את הבית. להקשיב לקול האמיתי שבפנים. זה שלא צועק, לא מבקר, לא מסביר למה לא נצליח. אלא זה שמבקש שניתן לו רגע. רגע של שקט. רגע של נוכחות. רגע להיות כאן.
איך אנחנו נותנים לפחדים להכתיב את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו?
לכולנו יש את הקול הזה בראש. זה שמתחיל לבעבע בדיוק כשאנחנו מתקרבים לרגע של אומץ. כשאנחנו שוקלים לשיר את השיר האהוב עלינו מול אחרים. כשאנחנו יודעים את התשובה אבל לא מרימים את היד. הקול הזה אומר לנו: "מה יחשבו עליך?", "אל תעשה מעצמך צחוק", "זה לא יצליח בכל מקרה". מוכר?
הבעיה היא לא הקול. הקול תמיד יהיה שם. הבעיה היא שאנחנו מאמינים לו. אנחנו לוקחים מחשבה שעדיין לא קרתה, ונותנים לה לנהל את חיינו כאילו היא אמת אבסולוטית. למה? כי אנחנו שכחנו לשאול שאלות. שכחנו לעצור ולבדוק: זה נכון? זה באמת נחוץ עכשיו? זה מוסיף משהו לשקט שבתוכי או רק מרעיש?
האם אפשר לכוון את הראש כמו שמכוונים כלי נגינה?
בהרצאה שלו, אבריה ג'וזף משווה בין כלי הנגינה שהוא מנגן עליו לבין המוח שלנו. שניהם כלים. שניהם יכולים להשמיע מנגינה או רעש. ההבדל הוא איך אנחנו מכוונים אותם. כמו שההאנג (הכלי שמנגן עליו) מכוון ידנית, גם את המוח שלנו אפשר לכוון. בעדינות. מתוך כוונה. מתוך הקשבה.
הוא מספר איך בפעם הראשונה שניגן על הכלי בשיעור יוגה, הראש שלו התמלא בקולות: "מה אם אני לא טוב?", "מה אם יצחקו עליי?", "מה אם אני אתבזה?". ובכל זאת, הוא ניגן. הוא בחר לא להאמין לסיפור. הוא בחר להיות נוכח. לתת לצלילים להוביל.
שלוש שאלות פשוטות שמשנות את כללי המשחק
אבריה נותן לנו שלושה כלים סופר חזקים, פשוטים אבל עמוקים בטירוף. שלוש שאלות שכדאי לשאול כל מחשבה שלילית שעולה לנו בראש:
- זה נכון? האם אני בטוח שמה שאני חושב עכשיו הוא אמת?
- זה נחוץ? האם אני חייב לחשוב את זה עכשיו? זה משרת אותי?
- זה משפר את השקט? האם המחשבה הזאת מוסיפה למצב שלי משהו טוב או רק מפריעה?
הן נשמעות פשוטות, אבל ברגע שמתרגלים אותן, זה משנה את כל התמונה. כי פתאום אנחנו לא מגיבים על אוטומט. אנחנו לא מריצים את הסרט הרגיל בראש. אנחנו בוחרים.
כשאנחנו שוכחים להתחבר לעצמנו, כל העולם מתבלגן
זה אולי המשפט הכי חזק בהרצאה כולה. והוא כל כך נכון. ברגע שאנחנו מתנתקים מעצמנו, מהמחשבות שלנו, מהלב שלנו – שום דבר לא באמת מסתדר. אנחנו מתבלבלים, מתרחקים מהמהות שלנו, מרגישים שהכול עמוס מדי, רועש מדי, מהיר מדי.
אבל כשאנחנו חוזרים פנימה, פתאום יש שקט. פתאום יש סדר. כמו כשמכבים את הרעשים, עוצמים עיניים, ומקשיבים. לא למה שקורה בחוץ, אלא למה שמבעבע בפנים. מה אנחנו רוצים. מה מרגש אותנו. מה מבעיר אותנו.
לא כל אחד יאמין בנו. וזה בסדר גמור
אחד הדברים הכי כואבים זה כשאנחנו מספרים למישהו על חלום שלנו – והוא לא מאמין. לא רואה את מה שאנחנו רואים. אפילו לועג. מכיר את זה?
אבריה מספר איך גם חברים טובים ובני משפחה הטילו ספק בחזון שלו. אמרו שזה רעיון נחמד, אבל יש רשימה שלמה למה זה לא יעבוד. והוא היה צריך לעצור ולשאול: זה נכון? זה נחוץ? זה תורם לי?
בסופו של דבר, הוא בחר לא להאמין להם. לא מתוך התרסה, אלא מתוך הבנה עמוקה – שרק אנחנו יודעים מה מדויק לנו. ורק אנחנו יכולים לשנות את הכיוון, להחזיר את השליטה לידיים שלנו.
אז מה אנחנו עושים עם כל הקולות האלה בראש?
קודם כל, לא מנסים להשתיק אותם. לא מתעלמים. לא מדחיקים. אלא בדיוק כמו שעננים בשמיים לא נשארים לנצח – גם המחשבות שלנו נעות. אנחנו רק צריכים ללמוד להתבונן. לא להיאחז. לא להזדהות.
ואז, כשיש שקט – אנחנו בוחרים. בוחרים מה להאמין, מה לעזוב, ומה לזרוע במקום. כי בראש של כל אחד מאיתנו יש אדמה פוריה. היא רק צריכה שנשקה אותה במילים הנכונות.
לסיום – השאלה שהכול תלוי בה: האם זה משפר את השקט?
לא כל רעיון צריך להיאמר. לא כל ביקורת פנימית ראויה לתשומת לב. לא כל קול שמופיע בראש באמת שווה להקשיב לו. אז פעם הבאה שהקול הזה יופיע, תעצרו רגע. ותשאלו: "האם זה משפר את השקט שבתוכי?" אם לא – תנו לו לעבור. בדיוק כמו צליל יפה שמתפוגג באוויר.
ואם אי פעם תמצאו את עצמכם שואלים: "מי אני שאוכל להגשים את החלום הזה?" – תזכרו: מי אתם שלא?