מדריך להעצמה לחיות את החיים ולהרגיש טוב עם עצמך בכל מצב.

"קניתי את הגישה שאם אהיה מספיק רזה, אהיה מאושרת"

וויטני מספרת שבגיל 10 כשהייתה רזה, והפכה להיות חלק מהסטטיסטיקה שילדים פוחדים להיות שמנים.
כבר בגיל 10 היא קנתה את מה שכל תעשיית הדיאטה והחברה שמושפעת כתוצאה מכל מה שמוכרים לנו כל הזמן, זה שאם היא תהיה רזה, היא תהיה מאושרת, אבל הדבר האחרון שהיא הייתה, זה להיות מאושרת.
הדבר שהיה הכי מחובר אליה רגשית בנוגע לגוף שלה, זה בושה.

ככה היא סללה דרך להפרעות אכילה

הבושה הפכה להיות חלק ממנה והיא מתארת את זה ממש כמו צל שנמצא איתה בכל מקום.
כדי לעשות משהו עם הבושה, היא התחילה להקיא את מה שהייתה אוכלת, בזמן שהיא ממשיכה להתנהג כרגיל כלפי חוץ, לתפקד בבית ספר, לרקוד, לעשות ספורט ולהצטיין.
בגיל 18, הבושה שלה כלפי הגוף שלה, המשיך להיות משהו חזק, שהייתה קשורה לרגש הזה יותר מאי פעם. היא הייתה מופיע כרקדנית בזמן שהיא ממשיכה להקיא.

הגוף התחיל להשתנות

בתקופה של הקולג' התחילו להיות שינויים בגוף שלה.
היא עלתה בסביבות 22 קילו.
הגוף שלה התחיל לאבד את חוש התמצאות במרחב, בגלל העליה המהירה מאוד במשקל.
עד הסימסטר השני, היא כבר עלתה בסביבות 45 קילו.
ההבדל בין איך שאנשים התיחסו אליה כרזה לבין שמנה היו משמעותיים.
כשמנה הדביקו לה תוויות של עצלנית, מרושלת, נואשת, טיפשה וככל שהיא עלתה עוד ועוד במשקל הדימוי העצמי והערך העצמי שלה הלך והתכווץ.
היא הרגישה איך היא הופכת להיות אדם אחר בעקבות זה.

החיים כוויטני שמנה

הפסיקה את שיעור הריקוד, נכשלה בהמון מהשיעורים האקדמיים שעשתה והרגישה מאוד לבד.
מצאה את עצמה כבר לא יוצאת למפגשים חברתיים ונשארת בבית, כי הרגישה לא רצויה בעולם.
ההשארות בבית גרמה לה לצבור עוד ועוד משקל עודף.
היא גילתה שיש לה תסמונת שחלות פוליציסטיות (PCOS), שבין מאופיינת בתנגודת לאינסולין.
במצב כזה מאוד קשה לרדת במשקל ולעומת זאת עלייה במשקל מאוד זה אחד מהדברים השכיחים שקורים.
למרות עברה לחיות בחו"ל וחייה חיים הנחשבים לטובים מבחינת הישגים, היא הרגישה שהיא לא באמת חיה את החיים והם יוכלו להתחיל רק כשהיא תהיה רזה.
היו צוחקים עליה על בסיס קבוע, בכל מקום.
כשמישהו כבר פגע בה פיזית, היא התעוררה לגישה חדשה ולהבנה שהיא לא מוכנה יותר לחיות באופן הזה, שהיא הולכת לחזור הביתה לארה"ב ושהיא הולכת להוריד את המשקל העודף ממנה.

"מועלם לא הייתי גאה בך יותר מאז היום שנולדת"

היא הורידה קרוב ל-45 קילו במשך שמונה חודשים, ע"י אובססיה לספירת קלוריות ועבודה בחוץ במשך שעות.
אנשים התחילו להגיד לה כל הכבוד ושהם גאים בה, וההפרעות אכילה שלה חזרו בכל הכוח.
זה כאב לה שאנשים היו גאים בה, כשהיא עושה משהו שגורם לה להמון סבל ולחוסר קבלה עצמית.
היא הבינה בהיגיון שכל עוד היא תיתן לעולם החיצוני לקבוע את הערך שלה, היא לעולם לא תהיה מרוצה מעצמה, אבל האמונה הזאת שכדי להיות מאושרים צריך להיות רזים, נשארה בה מאוד חזק.
התקוות שלה ברגע הזה נגמרו.
היא התחילה לעלות שוב במשקל והגיעה למשקל שיא של בערך 160 קילו ובדיכאון עמוק.

הפוקוס היה במקום הלא נכון

היא הבינה שבכל שלב בחיים שלה היא לא הייתה מאושרת, גם בגיל 10 כשהייתה ילדה רזה.
היא החליטה לעשות ניסוי שאומר שאם היא רוצה לעשות משהו והסיבה לא לעשות אותו זה בגלל שהיא שמנה, היא הולכת לעשות אותו בכל מקרה!
היקום שמע ואחרי שלושה ימים פנו אליה לצילומים, היא רצתה לסרב, אבל מכיוון שהייתה בניסוי היא הלכה על זה והופתעה מאוד מהתוצאות, מכיוון שהיא התבוננה על הצילום ולא הרגישה בושה, אלא הרגישה יפה.
ואז הגיעה עוד הזדמנות שהאינסטינקט להגיד "לא" כאשר החברים לעבודה רצו לעשות סרטון שלה רוקדת ולעלות אותו ליוטיוב.
היא אמרה כן והסרטון הזה הגיע להמון צפיות, גרם לתקשורת לפנות אליה ולאנשים פנו אליה וסיפרו לה שהיא השראה עבורם, כי היא פרצה סוג של טאבו.
היא הבינה שזה לא בגלל שהיא שמנה, אלא בגלל שהיא חייה סגנון חיים ללא בושה, למרות שהחברה לכאורה נותנת הרגשה שהיא לא ראויה לחיות כאלה חיים בגלל שהיא שמנה.

לכל אדם יש משהו שבעקבות החברה גורם לתחושה של בושה

בעולם בו ההחלטה לאהוב את הגוף שלנו, לא משנה באיזה גודל וצורה הוא מגיע, נחשב למעשה קיצוני ולעשות מה שרוצים, גם מה שלכאורה "לא ראוי", זה מעשה של כוח!
אנחנו חושבים שצריך להיות לנו בטחון לפני שאנחנו עושים משהו, אבל זה ההפך, בטחון הוא תוצאה של פעולה.
הביטחון במקרה של וויטני הגיע בעקבות זה שבחרה להגיד "כן" לדברים שוויטני מלאת הבושה הייתה אומרת "לא".
חיים אותנטיים, כשאתם מאפשרים לעצמכם להיות מי שאתם וחיים נקיים מבושה, מגיעים עם מחיר, שאולי כמה אנשים לא ממש יאהבו את זה ויבחרו להיות מגעילים אליכם, אבל יש בצורת החיים הזאת המון כוח, שמחה, חיבורים עם אנשים חדשים, הזדמנויות ולוויטני הצעד הזה החזיר לה את החיים שלה בחזרה.

אל תתנצלו על מי שאתם!

כילדים קטנים אנחנו לא מפחדים מכלום. אנחנו עצמנו, אותנטיים.
אנחנו לא מתנצלים על מי שאנחנו.
החיים ובעיקר החברה מנתקים אותנו מהמקום הזה.
גורמים לנו להפסיק להיות אנחנו ע"י הכנסת אמונות מסויימות, ע"י טראומות, ע"י מצבים חברתיים שיוצרים צלקות, ומשום מה נוצרת האמונה הזאת שלהיות מאושרים ועם בטחון עצמי, זה דבר פשוט וקל, אבל זה לא כך, כי כדי באמת להגיע למקום הזה, אנחנו צריכים לחזור להיות עצמנו ולחיות חיים ללא בושה, ע"י הפעולות שאנחנו בוחרים לעשות על בסיס יום יומי.

נכנסים לפעולה:
– האם קיימת בושה בחיים שלכם כלפי דברים מסויימים?

– מה הניסוי שאתם יכולים להתחיל כבר עכשיו להסרת הבושה מחייכם?